במסע חיינו אנחנו לומדות להעניק לסביבה ופחות לעצמנו .
נתינה לעצמנו מעלה קולות שיפוטיים וביקורת עצמית.
לא פעם אנחנו שמות את האחרים לפנינו .. מרצות את הסביבה , עוסקות במה יגידו ..
משקיעות את הכוחות והמשאבים בחוץ ופחות בעצמנו .

בהגיענו לגיל ארבעים (וכמובן גם הלאה ) אנו נוטות לעצור, להתבונן אחורה ואף קדימה.
לשאול את עצמנו שאלות מהותיות: מה עשיתי? חוויתי עד כה, מה עוד לא עשיתי? מה מונע ממני?
האם אני שלמה עם הישגי או חווה החמצה?
ומה לגבי מערכות היחסים שלי?
מה מקשה עלי?
איפה מקור הכאב בחיי ?
מה אני רואה שלא מתאים לי יותר ? במבט קדימה אני שואלת את עצמי מה הנפש שלי מבקשת?
איזה שינוי אני צריכה לעשות ? מה ומי יעניקו לי את החוויה של סיפוק ומשמעות?

חשוב לזכור שאמצע החיים הוא שלב התפתחותי העומד בפני עצמו.
המודעות לאפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות שהוא טומן בחובו מביאה לצמיחה ולגדילה.
אחד המאפיינים הבולטים של השלב הזה היא התמקדות בשאלות של איך של איכות והרבה פחות בשאלות של כמה וכמות. תהליך גדילה וצמיחה של אמצע החיים ,מצריך התבוננות פנימה יזומה, וביצוע פעיל של שינויים.